“המפפ,” רטן אבִיו, “בְּכל שבוע אנחנו צריכים לקנות לךָ זוג חדש! או שֶאתה מאַבֵּד אותם, או שהם נֶהרָסים – איך זה יכול להיות? אתה חַיָיב לשמור טוב יותר על הגָאלוֹשִי שלךָ, מִישְקָה”.
“אני יודע, אבא, אני מַבטיח שאֶשמור עלֵיהם!” הִתחַנֵן מִישְקָה.
הגָאלוֹשִי, כְּפי שֶוַודַאי הבַנתם, היו מין עַרדָלַיִים – נעלֵי גוּמי לִנעילה מֵעל נעלַיִים רגילות להגָנה מִפּנֵי הרטיבוּת. ואכן, מִישְקָה קיבל גָאלוֹשִי חדשים, אדוּמים ונוצצים. הוא הִתלבֵּש הֵיטב בְּהרבּה שכָבות חמות, שתה חלב חם, וּבְהִתרַגשוּת נעל את נעלָיו וּמֵעלֵיהן את הגָאלוֹשִי היָפים שלו. בַּדֶרך לְבֵית הספר היְלָדים הִבּיטו בו בְּקִנאָה. רוּבּם נָעלו גָאלוֹשִים מְרוּפָּטים, מְשוּפשָפים בַּקצָווֹת או מְחוֹרָרים בָּאֵזור הקִדמי של כף הרֶגל.
“גָאלוֹשִי גְלִיש-גְלָש! גְלִיש-גְלָש גָאלוֹשִי!” הוא שר וגלש, גלש ושר.
שְעות בֵּית הספר עברו עלָיו בַּנעימים. הוא קיבל ציוּן גָבוה בַּמבחן בְּמָתֵמָטיקה, וגם לא נתנו הרבה שיעוּרֵי בַּיִת. בְּסוף הַיום פנו כל היְלָדים אֶל המקום שבּו רוּכּזו כל הגָאלוֹשִים. מִישְקָה חיפּשׂ את הגָאלוֹשִי שלו, אבל לא מצא אותם!
“אוֹי, אֵיפֹה הגָאלוֹשִי שלי? מישהו ראה את הגָאלוֹשִי שלי?!” היְלָדים נִענעו בְּרֹאשם לִשלילה.
“אבל… הם חדשים… רק עכשָיו קנו לי…”
מִישְקָה כִּמעט בכה. הוא היה בְּצרה גדולה. הוא חשש מה יַגידו הורָיו, אבל חמוּר מִכּך – הוא לא היה יכול לחזור הבַּיְתה לְלֹא גָאלוֹשִי! השֶלג בַּחוץ הִמשיך להֵיעָרם, והוא עמד בְּבֵית הספר חסַר אוֹנים ולא יָדע מה לעשׂות…